הקדשת ירמיהו

סבסטיאנו קונצ'ה, הנביא ירמיהו, 1718, מאוסף מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, מתוך ויקישיתוף

הדרשה היא המחזה של רגשותיו המדומיינים של ירמיהו בפרק א של הספר. כיצד הוא יבשר על חורבן האהוב עליו מכול?

וריאציה מאת לואיס הג על יצירתו של דייוויד רוברטס, מעיין הגיחון, 1842. Library of Congress Prints and Photographs Division Washington [LC-USZC4-3438]]

מדרש "איכה רבה" מציג פירושים ודרשות על מגילת איכה, שעניינה קינות על חורבן בית המקדש. החלק הראשון של המדרש הוא פתיחה, ובה דרשות של פסוקים מחוץ למגילת איכה, המתאימים לתוכן הקינות על החורבן.

צילום: pexels.com

פרק ב מתחיל דווקא טוב: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (פסוק ב). אבל כעבור כמה פסוקים אכזבתו של האל מעמו ניצבת במרכז. עיקר טענתו: העם שהעליתי ממצרים זנח אותי לטובת ה"הבל". על כְּפיות הטובה הזו אומר הנביא (או משתמש בלשון ציווי, לדעת חלק מהפרשנים): "שומו שמיים".

ירמיהו, נביא החורבן, פותח את נבואת התוכחה שלו בדברי האהבה העמוקים ביותר בתנ"ך: "…זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". הוא מתאר את היחסים בין העם לאלוהיו באמצעות דימוי מחיי הזוגיות, מימי ראשית הקשר, עת האהבה ניבטת מהעיניים והתמימות וההתמסרות בשיאם. ירמיהו מזכיר את המדבר כמקום נישואיהם של עם ישראל עם ה', ומתכוון לברית בהר סיני.
מאז הפכו הדברים לביטוי של מסירות ואהבה אידאלית.

הנביא ירמיהו. פרט מתוך ציור קיר מאת מיכלאנג'לו (איטליה 1475–1564) בקפלה הסיסטינית ברומא. מתוך ויקישיתוף

בציור – פרט מתוך תיאורו של הנביא ירמיהו על תקרת הקפלה הסיסטינית, שנמצאת בארמון האפיפיור שבוותיקן. הקפלה מעוטרת בציורי קיר שיצרו אומנים איטלקים בתקופת הרנסנס (המאה ה -16). את ציור הקיר של ירמיהו צייר האמן האיטלקי הנודע מיכלאנג'לו.

איור מהכרוניקה של שדל הרטמן, גירוש היהודים מירושלים, 1493, מתוך ויקישיתוף

בכרוניקה (ספר שרשומים בו אירועים חשובים לפי סדר התרחשותם) של שדל הרטמן, מנירנברג שנת 1493, מתואר כך גירוש היהודים מירושלים.
שנה לפני כן, בשנת 1492, גורשו היהודים מספרד ומפורטוגל, וייתכן כי גירוש 1492 השפיע על היצירה משנת 1493.
ירמיהו הנביא דיבר בנבואותיו על חורבן ועל גלות, והיצירה מתארת את הטרגדיה העומדת מאחורי מילים אלו.

קרטוגרפיה: אורנה צפריר-ראובן.

הצפון הוא מונח גאוגרפי המסמן את הכיוון שלשמאלו של אדם העומד כשפניו למזרח. מכאן השם הנרדף לצפון – שמאל. היפוכו של הצפון – נגב, תימן, דרום.
בנבואות בית ראשון, בעיקר מאז הנביא ירמיהו, נעשה שימוש שונה ב"צפון": להיבט הגאוגרפי נוספו גוֹנֵי האימה והפורענות. הסיבה לכך היא שמצפון פלשו לארץ ישראל אויבים רבים, והצפון הפך בהכרה של העם למקור הרעה והסכנה. כאשר ירמיהו אומר: "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה" (א, יד) הוא אינו יודע עדיין באיזה אויב מדובר – אשורי, בבלי, סקיתי וכדומה, אך כאשר עולה נבוכדנצר הבבלי לשלטון בשנת 605 לפני הספירה, ירמיהו פותר בעצמו את "חידת הצפון" שלו.

צילום: shutterstock.com

ה' נותן לירמיהו סימנים לנבואתו, והסימן הראשון הוא מקל שקד.
ירמיהו מצליח לזהות שמדובר במקל (ענף) שקד.
השקד המקדים לפרוח משמש כאן כמשל, והנמשל הוא: שקידת האל לבצע במהירות את כוונתו להחריב את ירושלים.

ירמיהו הנביא פעל במשך 40 שנים, באחת התקופות הסוערות והקשות ביותר של עם ישראל. הוא הנביא שניבא את החורבן ואת הגלות, ואף היה נוכח כשאלו התרחשו.

ירמיהו מוקדש לנבואה עוד בהיותו בבטן אימו. בנבואת ההקדשה הוא אינו מוכן לקבל את השליחות האלוהית ואומר שהוא רק נער. הקדשת אדם לתפקידו עוד בבטן אימו מוכרת מסיפורים אחרים בתנ"ך, למשל סיפורו של שמשון וסיפורו של שמואל הנביא.